פסק-דין בתיק ע"א 2507/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט חיים טובי) מיום 15.6.05 בת"א 48636/04 אשר קיבל את תביעת המשיבה לאחר שדחה בקשה לרשות להתגונן שהגישו המערערים (בש"א 185303/05), וקבע שעל המערערים לסלק ידם ממבנה הנמצא בגני יהושע בתל-אביב ולשלם למשיבה סכום של 18,077 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור 8% לשנה.

1.                    רקע

(א)                בין המשיבה, חברה עירונית המחזיקה והמנהלת את המתחם הידוע בשם גני יהושע בתל-אביב, לבין המערערת 1 (להלן: "המערערת") נחתם ביום 30.10.95  הסכם שלפיו הוקנתה למערערת רשות שימוש במבנה הממוקם סמוך לספורטק (להלן: "המבנה") לתקופה של 10 שנים, לצורך הפעלת עסק של מסעדה וקיוסק (להלן: "ההסכם"). המערערים 2 ו- 3 הם מנהלים ובעלי מניות במערערת, אשר ערבו אישית לחיובי המערערת על פי ההסכם (להלן: - " הערבים").

(ב)                 המערערת התחייבה לשלם למשיבה דמי שימוש מינימליים בסך 210,000 ש"ח בתוספת מע"מ לשנה, צמודים למדד יוני 1995. בהסכם נקבע כי דמי השימוש ישולמו מראש מדי שנה בעבור שנת העסקים הבאה, באמצעות שיקים חודשיים שזמן פרעונם בתחילתו של כל חודש. להבטחת קיום התחייבויותיה מסרה המערערת למשיבה ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח, צמודה למדד.

(ג)                  ביום 28.3.00 חתמו הצדדים על תוספת להסכם (להלן: "התוספת") שבה הסכימו כי דמי השימוש השנתיים יועמדו על סכום של 237,000 ש"ח בתוספת מע"מ, צמודים למדד חודש פברואר 2000. עוד הסכימה המשיבה, במסגרת התוספת, לוותר על חלק מחובה של המשיבה ולהעמיד את יתרתו על 437,694 ש"ח נכון ליום 20.3.00. תקופת הרשות הוארכה לפרק זמן נוסף של 19 חודשים. 

(ד)                 המשיבה טענה שהמערערת הפרה את ההסכם ולא שילמה את מלוא דמי השימוש, ולפיכך חילטה את הערבות הבנקאית, ביטלה את ההסכם בתאריך 7.6.04 והגישה תביעה לפינוי ולתשלום החוב שנצבר עד להגשת התביעה, בסדר דין מקוצר. המשיבה טענה כי המערערת הפרה את ההסכם והתוספת מספר הפרות יסודיות אשר יש בכל אחת מהן כדי להקנות לה את הזכות לבטל את ההסכם ולדרוש את סילוק ידה של המערערת מהמבנה. בין היתר טענה המשיבה כי המערערת לא שילמה את דמי השימוש המינימליים במועדם, לא המציאה ערבות בנקאית תחת הערבות שחולטה והעבירה את ניהול העסק למערערת 4, בניגוד להוראות ההסכם, ומבלי שקיבלה את הסכמתה המפורשת. הערבים נתבעו מכח ערבותם.

(ה)                המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן וטענו כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה אשר לפיו שונו תנאי התשלום שנקבעו בהסכם, באופן שהמערערת הייתה רשאית לשלם את דמי השימוש בדיעבד ובתשלומים, שלא על פי הוראות ההסכם. גם שיעור ריבית הפיגורים הופחת בהסכם שבעל פה. עוד טענו המערערים כי המשיבה הפרה את ההסכם הפרה יסודית כשהתירה לגופים אחרים למכור מזון ומשקאות באזור הספורטק שבו נמצא המבנה. המערערים עתרו אף למחיקתה או לדחייתה של התביעה על הסף.

2.                    החלטת בית משפט קמא

(א)                בית המשפט דחה את טענת המערערים בדבר כריתתו של הסכם בעל פה בקובעו כי אין בכך שהמערערת הפרה את הוראות ההסכם במשך שנים ושילמה את דמי השימוש באיחור כדי ללמד על שינוי ההסכם. במיוחד נכונים הדברים לנוכח סעיף 34(א) להסכם הקובע מפורשות כי כל שינוי בתנאי ההסכם יעשה בכתב, וכך אף נעשה בתוספת כשחפצו הצדדים בשינוי. בית המשפט הוסיף כי המערערת לא פירטה את תנאי ההסכם שבעל פה, וטענתה בעניין זה הייתה כללית וסתמית. יתר על כן, לולא חולטה הערבות הבנקאית היה חובה של המערערת בגין דמי השימוש מגיע ל-338,040 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. ברור היה כי כל הסכם שבעל פה לא היה מתיר למערערת לפגר בתשלום דמי השימוש במשך יותר משנה. לאור האמור קבע בית המשפט כי המערערת הפרה את ההסכם באופן יסודי כשלא שילמה את דמי השימוש וקמה למשיבה הזכות לבטלו.

(ב)                 בית המשפט פירש את טענת המערערים בדבר הפרת המשיבה את הבלעדיות שהוקנתה למערערת בהסכם כטענת קיזוז. דהיינו, המערערים ביקשו לקזז את חוב דמי השימוש מהנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מההפרה הנטענת. בית המשפט קבע כי המערערים לא הציגו את מערכת הנתונים שעל בסיסה נטענה טענת הקיזוז ולא ציינו את היקף הנזק שנגרם להם. לפיכך, דחה בית המשפט אף טענה זו, וקבע כי אם המערערים סבורים שהם זכאים לפיצוי כספי בגין הפרת ההסכם על ידי המשיבה פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך.

(ג)                  בית המשפט דחה אף את הטענה שהחוב שהמשיבה טוענת לו בתביעתה הוא שגוי שכן את החוב יש להצמיד לריבית המוסכמת בתוספת (4%), ולא לריבית הקבועה בהסכם (8%). נפסק, כי בתוספת הסכימה המשיבה להפחית את שעור הריבית לגבי חוב העבר, ואולם באשר לדמי השימוש האמורים להשתלם מיום חתימת התוספת, עומד בתוקפו שיעור הריבית הקבוע בהסכם. עוד ציין בית המשפט כי המערערת לא העלתה כל טענת הגנה לטענות המשיבה בדבר אי המצאת ערבות בנקאית חלופית ובדבר הסבת ניהול העסק למערערת 4.

(ד)                 על יסוד האמור קבע בית המשפט כי אין למערערים הגנה כלשהי מפני התביעה ודין בקשתם להידחות.

3.                    טענות המערערים

(א)                המערערים טוענים כי תוצאתו הסופית של פסק הדין חוטאת לתחושת הצדק שכן המערערת, אשר השקיעה 700,000$ בהפיכת המבנה מחורבה לבית עסק לתפארת, נאלצת לפנותו בשל חוב העומד על 18,000 ש"ח בלבד. נוסף על כך התעלם בית המשפט ממרבית טענותיהם של המערערים, לרבות מבקשתם לדחות את התביעה או למוחקה על הסף. לשיטתם של המערערים, הימנעותם מלמסור לידי המשיבה ערבות חדשה במקום הערבות שחולטה אינה אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 להסכם כעילה לפינוי, ובהעדר עילה שכזו, היה על בית המשפט למחוק על הסף את תביעתה של המשיבה.

(ב)                 לטענת המערערים, הסכימה המשיבה באופן שיטתי ולאורך שנים שמועדי תשלום דמי השימוש יהיו שונים מהקבוע בהסכם, ועל כן ביטול ההסכם נעשה שלא בתום לב ויש להשתיק את המשיב מלטעון לביטולו. כמו כן יש מקום לטענת השתק מהטעם שהמשיבה הציגה למערערים מצג כוזב ביחס למצבו הפיזי של המבנה במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם. לו ידעו המערערים את היקף ההשקעה שיאלצו להשקיע בשיפוץ המבנה לא היו מתקשרים בהסכם. חוסר תום ליבה של המשיבה בא לידי ביטוי גם כשלא פעלה בנחרצות להשיא את רווחי עסקה של המערערת, והפרה את סעיף הבלעדיות שבהסכם. בהקשר זה טוענים המערערים כי הפרטים המלאים על אודות האירועים שהתקיימו בפארק, שהביאו להפרת סעיף הבלעדיות, נמצאים בידיעת המשיבה. מכל מקום, המשיבה עצמה פיצתה את המערערים בסכום של 10,000 ש"ח בגין אירוע שהתקיים בניגוד להסכם הבלעדיות, והכפלת סכום זה במספר האירועים שהתקיימו מהווה פירוט מספיק לטענת הקיזוז.

(ג)                  המערערים מדגישים כי המשיבה היא ששינתה בחוסר תום לב ובהפתעה את תנאי התשלום המוסכמים בין הצדדים, לאחר שנהגו על פיהם במשך 7 שנים. התנהגותה של המשיבה, אשר חילטה את הערבות, גרמה שהמערערים שילמו בתשלום אחד סכום של 240,000 ש"ח המהווים דמי שכירות של שנה שלמה, במקום לשלם סכום זה בתשלומים כמוסכם. לאחר חילוט הערבות, נטל הבנק את כספי המערערים ששימשו בטוחה לערבות, וכך נמנע מהמערערים להמשיך ולקיים את התחייבויותיהם השוטפות. אלו הן טענות הגנה טובות אשר בגינן היה על בית המשפט לתת למערערים רשות להתגונן.

(ד)                 המערערים מוסיפים כי בית המשפט לא יישם כהלכה את הכללים החלים בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן בקובעו שהגנת המערערים היא הגנת בדים. הלכה היא שבשלב זה אין בודקים את טיב ראיותיו של הנתבע ועל כן אין למנוע העלאת טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. המערערים מדגישים כי בית המשפט התעלם מכך שחקירתו הנגדית של המצהיר מטעמם לא הפריכה את טענות ההגנה שהעלו. המצהיר לא נחקר לגבי הטענה לשינוי תנאי התשלום בעל פה ולשינוי שעור ריבית הפיגורים כלל, וכשלון החקירה הנגדית מהווה, לבדו, טעם למתן רשות להתגונן.

4.                    טיעוני המשיבה

(א)                המשיבה משיגה על האופן שבו מציגים המערערים את הדברים, ומדגישה כי אף אם לא היו המערערים מפרים את ההסכם היה עליהם לפנות את המבנה ביום 30.5.07. על פי הוראת סעיף 28(א) להסכם, עם סיום תקופת השימוש ממילא היו נשארות כל ההשקעות שביצעו המערערים במבנה שבבעלות המשיבה, מבלי שהמערערים היו זכאים להשבה כלשהי. גם הצגת החוב כעומד על סך של 18,000 ש"ח היא מטעה שכן נכון להיום עומד החוב על סכום של יותר מ- 300,000 ש"ח. המשיבה מדגישה כי בעבר ויתרה למערערת על חוב בסכום של כ- 300,000 ש"ח, ואף העניקה למערערת הטבות נוספות במסגרת התוספת להסכם, לפנים משורת הדין, וכנגד ויתורה של המערערת על טענותיה בדבר מצבו של המבנה והשקעותיה בו. למרות ויתור זה, חוזרים המערערים על טענותיהם כ"הגנה" כלפי הפרות ההסכם.